פסק-דין בתיק ע"פ 7595/03

השופט ס' ג'ובראן:

העובדות הצריכות לעניין

            במהלך שנת 2000, במועד שאינו ידוע למשיבה, פגש המערער את המתלוננת והסיעה ברכבו בסמוך לשכונת קריית-אליעזר בחיפה. לאחר נסיעה קצרה, החנה המערער את רכבו ואמר למתלוננת, כי ברצונו לקיים עימה יחסי-מין. המתלוננת סירבה וניסתה לברוח מהרכב משכך, תפס אותה המערער בכוח ואיים עליה, כי באם תמשיך בהתנהגותה חבר שלו ירצח אותה. בהמשך נגע המערער בגופה של המתלוננת וניסה להפשיטה ממכנסיה. המתלוננת ניסתה להדוף את המערער, ואז אחז הוא בידיה וכופף אותן לאחור תוך שהוא מאיים, כי יקשור את ידיה מאחורי מושב הרכב, ובד בבד אף קרע הוא את חזייתה וסטר לה.

            המתלוננת הצליחה לשכנע את המערער לנוע למקום אחר בחיפה, תוך שהיא מקווה, כי במהלך הנסיעה תצליח להימלט מהרכב או לחילופין לשכנע את המערער לחדול ממעשיו. משהגיעו לשכונת בת-גלים בחיפה, הפשיט המערער את המתלוננת ממכנסיה ותחתוניה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולאחר-מכן חיכך את איבר מינו בגופה עד שבא על סיפוקו. מיד לאחר מכן איים המערער עליה, כי באם תספר לאיש על מעשיו, יביא לכך שתרצח.

            כתב האישום, אשר הוגש כנגד המערער, לבית-המשפט המחוזי בחיפה כלל שלושה אישומים: האחד, אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), השני, מעשים מגונים, לפי סעיף 348(א) לחוק, והשלישי, איומים לפי סעיף 192 לחוק.

            המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום. לדבריו, הלחץ היחיד שהפעיל על המתלוננת הוא "במילים בלבד" והמגע הפיזי ביניהם היה בהסכמה. כחיזוק לדבריו אף מסר הוא, שהמתלוננת חיבקה ונישקה אותו מספר פעמים. בחקירתו הנגדית הודה המערער, שהמתלוננת אמרה לו, שהיא לא רוצה לשכב עימו.

בית-המשפט המחוזי

            בהכרעת הדין, קבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים מ. נאמן, י. דר, א. שיף), כי גרסתו של המערער מופרכת, בציינו כי: "רק גרסת המתלוננת שהיא חששה מאוד מאלימותו של הנאשם ואיומיו מסבירה את קיום יחסי המין במקום בו קוימו". עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי גרסת המתלוננת אמינה עליו הן בשל העדר ההגיון שבגרסת המערער, והן בשל הודאתו במשטרה. לפיכך הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער במיוחס לו בכתב-האישום. בבוא בית-המשפט לגזור את דינו של המערער, התחשב הוא במספר נסיבות מקלות כגון גילו הצעיר, והזמן שעבר ממועד ביצוע העבירות והטיל עליו עונש מאסר לתקופה של תשע שנים, מהן 6 שנים לריצוי בפועל ו-3 שנים על-תנאי, וכן חייב אותו לפצות את המתלוננת בסך של 15,000 ש"ח.

מכאן הערעור שבפנינו הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין

            את השקפתו, לפיה שגה בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו כאשר הרשיע את המערער, פרט בא-כוחו בנימוקי הערעור בכתב, והוסיף עליהם טיעונים בעל-פה לפנינו, ולהלן אביא את עיקרם.

המערער טען, כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר הרשיע אותו על סמך עדות המתלוננת ומבלי שנימק ופרט את המניעים לכך, דבר המנוגד לסעיף 54א'(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 (להלן: הפקודה). לדבריו, לא הובאה בפני בית-המשפט ראיה לחיזוק גרסתה של המתלוננת בנקודה המכרעת בדבר הסכמתה או אי הסכמתה למעשים האמורים וכן התעלמות בית המשפט מבקשתה של המתלוננת בדבר ביטול התלונה, לוקה בחסר אף היא.

            בא-כוח המערער סבור, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהעניקו משקל יתר לעדותה "הכבושה והבלתי הגיונית", של המתלוננת, זאת מבלי שהייתה לו כל אחיזה ו/או בסיס בחומר הראיות שהונח לפניו, וכי היה על בית-המשפט להמעיט בערכה של עדות המתלוננת כאמור, לאור כבישת עדותה במשך שנה.

            נוסף-על-כך, טען המערער, כי "אי אלו אי-דיוקים ובלבולים" המצויים בעדותו במשטרה (להלן: עדותו), נובעים בחלקם מאי-ידיעתו את השפה העברית במידה מספקת, ובעיקר כתוצאה מתרגום לקוי של דבריו בעת מסירת הודעתו, ובחלקם משום שחוקר המשטרה גובה העדות, שם דברים בפיו.

            עוד טוען המערער, כי בית-המשפט המחוזי, בהכרעת דינו, לא קבע ממצאים עובדתיים ברורים ורלבנטיים לעניין קיומם של יסודות עבירת האינוס, המנויים בסיפא של סעיף 345(א)(1) לחוק, ולדבריו, לא מצויים נימוקים בדבר הרשעת המערער במעשים מגונים.

            בפתח דבריו ביקש בא-כוח המערער להגיש ראיות נוספות. בקשתו זו נתקבלה, לאחר שהמשיבה לא הביעה את התנגדותה לכך.

דיון:

עבירת האינוס

            הנסיבות בהן נעשו המעשים העומדים במוקד סעיף האישום הראשון הן הנסיבות המפורטות בסעיף 345(א)(1) לחוק, אשר קבע (כנוסחו עת אירעה הפרשה):

            345 "אינוס